משפחת אסא סלומון
סבתא – ננה זיגמן (מצד אמא)
נולדתי ב14 אוגוסט 1931 ננה מיטרני. ראשית נישאתי לחיים אסא, ובנישואי השניים נישאתי לאילן ושמי היום ננה זיגמן. ננה מיטרני אסא זיגמן.
חקרנו את מקור השם מיטרני אצל יצחק אוריין שהיה בלשן לשפה העברית . הוא סיפר לנו שהשם מיטרני הוא ממגורשי ספרד. השם המקורי שלי היה פורטונה על שם דודתי שנפטרה בגיל 21 ממחלת לב, אבל הורי קראו לי ננה – כך אומרים ילדה בספרדית (נולדתי באורוגוואי שם דוברים ספרדית).אמי – עליזה, אבי – יהושע, סלבדור בספרדית. אחי ליקו -אליהו גדול ממני בשנה וחצי. נודלתי ב14 אוגוסט 31 באורוגוואי מונטבידאו דרום אמריקה.
המקום נשאר כשהיה, אווירה רגועה והתחביב של כולם הוא כדורגל. אבי לקח אותי למשחקי כדורגל מגיל 3, אני מאוד אוהבת כדורגל, כולם מתלהבים וזורקים את הכובעים בהתלהבות למגרש. באורוגוואי מאוד אוהבים כדורגל וטנגו.
בבית דברו המון שפות. אמא שלי נולדה בטורקיה ודיברה טורקית יוונית, צרפתית לדינו וגם קסטליאנו – ספרדית של דרום אמריקה, ובהמשך למדה בולגרית כשעברנו לגור בבולגריה. עברית היא למדה בארץ.
אבא שלי דיבר בולגרית, טורקית יוונית, גרמנית, לדינו , קסטליאנו ועברית.
אני מדברת ספרדית, בולגרית, צרפתית, לדינו, אנגלית, רוסית
אבא שלי היה מנהל חשבונות ראשי של מפעל לבשר בשם סוויפט. במקביל הוא פתח מעדניה גדולה ואימא שלי ניהלה אותה. אמא שלי – ממה- הייתה מכינה גם מעדנים נפלאים תוצרת בית, ושמה כבשלנית מצוינת יצא למרחוק. כשעזבנו את אורוגוואי, הגענו לבולגריה הם התחילו מחדש. פתחו בית מלאכה לביגוד תחתון. אבא שלי נולד בבוגריה אמא בטורקיה.. אחרי מלחמת העולם הראשונה הייתה הגירה גדולה מאירופה ליבשת אמריקה ואבא שלי באותם ימים התאושש ממחלת טיפוס ונותרה ללא עבודה. הם החליטו לנסות את מזלם בדרום אמריקה, וכך הפליגו עם ילד קטן (אחי ליקו) בשנת 1928 ליבשת הרחוקה. הבית שלנו היה בsero הרחוב האחרון מול האוקיאנוס האטלנטי. בית לבן, בן קומה אחת עם מדרגות שיש, חצר ענקית, באר מים ומשאבה. החדרים היו ענקיים, היו לפחות 5-6- חדרים. על מנת לשפר את ההכנסות הם היו משכירים חדרים לעובדים זרים שהגיעו לאורוגוואי כדי להתפרנס. העובדים הזרים הפכו להיות כמו חלק מהמשפחה שלנו. עד היום אני זוכרת את שמותיהם.
חוויה מיוחדת שקשורה לבית בו נולדתי? הייתה לנו כלבה בובי. כשאני נולדתי אמא שלי הניקה אותי, ונתנה גם לכלבה שהייתה עדיין גורה קטנה מהחלב שלה. התייחסתי לבובי כאילו הייתה אחותי, הרי שתינו את אותו חלב אם. יום אחד בובי לא הייתה קשורה ויצאה לשחק בחוץ. באותה תקופה היו לוכדי כלבים וראיתי איך תפסו אותה והכניסו אותה למכונית מול עיני. צרחתי "בובי, בובי, חוטפים לי את בובי" רצתי אחרי המכונית בה נלכדה הכלבה שלי. לאחר מכן אבא שלי הלך להביא את בובי מהמכלאה. אבל אני הייתי מאוד נסערת מהמקרה, פחדתי שלא ייקחו אותה שוב. היה עוד אירוע שנחרט בזיכרוני – הפרידה של אחי מהחבר הטוב שלו. חברו הטוב של ליקו היה הבן של שומר החופים, והם נהגו לעשות מעשי קונדס, לקחת את המפתחות של הסירות שהיו קשורות למזח ולצאת לשוט לבד. הם היו עדיין קטנים רק בני 9, וקיבלו עונשים רבים , אבל המשיכו לעשות שטויות. כשעזבנו את הבית שהיה על שפת הים למרכז העיר, הפרידה שלהם הייתה מאוד קשה. הם התחבקו ובכו אחד על השני ולא רצו להיפרד. זו הייתה תמונה קשה עבורי, לראות את כאב הפרידה של אחי האהוב מחברו הטוב.
המטבח של ממה היה מאוד עשיר, מגוון וקוסמופוליטי. אמא שלי הייתה בשלנית מצוינת. היה לה מטבח ספרדי, ובכל התקופה שגרנו באזור בו היו תושבים מכל העולם היא למדה לבשל אוכל איטלקי, דרום אמריקאי, ברזילאי ועוד
בבית לא היינו דתיים. אבל את החגים היהודיים חגגנו. אמא שלי הסבירה לנו שאנחנו צריכים לספר את ההיסטוריה היהודית, לנשק את היד של אבא ואימא ולבקש סליחה..
שכחתי לספר לך משהו חשוב. רוב הזמן באורוגוואי גדלתי אצל הורים מאמצים. לאבא שלי היה בעבודה מנהל מהנדס אנגלי שהיה נשוי ליהודייה שקראו לה גרייסי. מרגע שנולדתי הם התאהבו בי ורצו אותי, אבא ואימא שלי סרבו כמובן לוותר עלי, אבל בסוף נעתרו למסור אותי לחלק מהשבוע. בימי חול הייתי אצל ג'ורג' וגרייסי ובסופי שבוע אצל אמא ואבא שלי . הייתה להם וילה ענקית עם גינה יפה פרחים. אני בכלל לא כועסת על הורי שהסכימו לתת שאגור אצל זרים. אני יכולה להודות להם על חינוך מצוין, נימוסי אנגליים, וערכים טובים שרכשתי בביתם כמו כבוד לזולת, נימוסים ואיפוק. אהבתי גם אותם ולא רק את ממה ופפה. כשממה ופפה החליטו לעזוב את אורוגוואי ולחזור לאירופה הם ידעו שג'ורג'י וגרייסי לא ירצו להיפרד ממני, אז הם לא אמרו להם. בדרך לבולגריה עשינו חניה בארגנטינה. ג'ורג' וגרייסי הצליחו לבואנוס איירס – שם חיכינו להפלגה שלנו לבולגריה- והם התחננו לממה ופפה שישאירו אותי אצלם. ממה ופפה כמובן לא ויתרו עלי, ונאצלנו להיפרד לנצח.
הגעתי לבוגלריה ישר לכיתה א. 3 חודשים לא דיברתי. המבטא הבולגרי נשמע לי מוזר מאוד, אבל אחר כך הייתי תלמידה מצטיינת. למדתי בבית ספר בולגרי, ונתקלתי בנימה אנטישמית אצל המורה שלי. סיפרתי להורי וזה לא מצא חן בעיניהם, והם העבירו אותי לקולג' צרפתי. נאלצתי ללמוד צרפתית ונכנסתי ישר לכיתה ד. סיימתי את לימודי בקולג' הצרפתי ובגלל שיהודים לא יכלו ללמוד בכיתות הראשונות של התיכון הקפיצו אותי כיתה, השלמתי את החומר וסיימתי את התיכון בגיל 16 וחצי.
בבית ספר למדתי מתמטיקה, היסטוריה, ביולוגיה, גיאולוגיה, כימיה (שהיה המקצוע האהוב עלי) שירה, מוזיקה, תווים, לטינית, רוסית, השכלה מאוד רחבה. הייתה לנו נזירה אחת שלימדה אותנו מדעי הטבע , מורה קטנטונת וכולה ידע, תרבות והשכלה בכל תחום אפשרי. בזכותה אהבתי כימיה, תמיד ישבתי קרוב אליה כדי לא לפספס אף מילה.
הייתה לי חברה מאוד טובה כמו אחות קראו לה לילי והיא הייתה בת של בן כיתה של אבא שלי. ברבות ימים היא הפכה להיות גיסתי..
שיחקנו הרבה תופסת, מחבואים, מחניים, משחקים מסוכנים בימי החורף – כשהיה מושלג היינו קופצים מקומה ראשונה למטה לתוך השלג. זה לא היה נבון, אבל למזלי לא קרה לי כלום.
הייתי חברה בשומר הצעיר, הייתי גם מדריכה. ביום אחד רשמתי 100 ילדים לתנועת השומר הצעיר. התנועה הייתה חשובה עבורי. עד היום מידי חודש 11 חברות הקבוצה נפגשות בקפה הבימה , כולל המדריכה. "השומר הצעיר הקשיש "...
עליתי לארץ ב48. ביום הכרזת העצמאות היינו במחנה מעבר במרסיי. הגענו לארץ בספינת דייג שמיועדת ל15 דייגים, והיינו 100 איש. נתנו לנו שמות בדויים למקרה וניתפס שמי היה זדון מלכה על שם הולנדית שנספתה בשואה. פחדתי שיתפסו אותי, כי ודאי שלא ידעתי מילה בהולנדית. החלטתי לעלות לארץ יחד עם כל חברי מהשומר הצעיר לבנות את ישראל. בספינה היינו 9 ימים ולילות ללא אוכל. בספינה היו הרבה ניצולי שואה שראו את המוות מול העיניים. גברים ונשים התקרבו זה לזו בלי כל הכרות מוקדמת. זה לא היה מקובל עלינו, אבל הבנו בגלל הטראומה שלהם
היו לנו קשיים להיקלט בארץ. בני הנוער היו אכזריים אלינו. באנו מתוך אידיאליים, אבל הצברים התייחסו אלינו בגאוותנו ובחוסר הבנה. היינו צעירים משכילים ואידיאליסטים, אהבנו את ישראל לא פחות מהם. לא הייתה להם סיבה להשפיל אותנו. כל לילה הייתי חולמת שאני חוזרת הבית ומחבקת את אבא ואימא שלי.
למדתי בבן שמן והגעתי לתל אביב בטרמפים. רציתי להגיע לדודה שלי, כדי למסור לה ד"ש מההורים. הייתי ברחוב בן יהודה בתל אביב ביום חמסין חם במיוחד, ואני לבנבנה כמו שאתה מכיר, לא רגילה לשמש, הולכת בחום הנוראי הזה, עייפה ומזיעה. נתקלתי בחבורת צברים. בעברית הרצוצה של עולה חדשה שאלתי איפה זה רחוב מאפו, והם שלחו אותי לכיוון ההפוך. הלכתי זמן רב עד שהבנתי שאני לא בכיוון. הזעתי והיה לי חם וכולי בערתי. שאלתי אדם אחר ברחוב הוא הפנה אותי למקום ממנו באתי. כשחלפתי על פני חבורת הצברים הם צחקו עלי, ואני נעלבתי והיו לי דמעות בעיניים. לא הבנתי למה הם סתם התאכזרו אלי.
הכרתי את בעלי הראשון בצורה הטבעית ביותר. חיים היה אח של החברה הטובה ביותר שלי. לא התייחסתי אליו כי הוא היה גדול ממני ב5 שנים. רק כשהגענו לארץ הוא לא עזב אותי, יצאנו 4 שנים עד שהתחתנו.
את סבא אילן פגשתי 3 שנים אחרי שהתאלמנתי. הכיר בינינו מזכיר קופת החולים בה עבדתי, ונישאנו זמן קצר אחרי שהכרנו.
לא הייתי בצבא, כי הייתי בבית ספר מיילדות ומיד אחר כך התחתנתי. באו לגייס אותי כשאלי היה בן ארבע וחצי וליזקה אמא שלך בדיוק נולדה.
אמא ואבא שלי תמיד קיימו יחסי שכנות נפלאים עם השכנים, ובעיקר בדרום אמריקה השכנים היו הדיירים שלנו שהיו כמו משפחה עבורנו.
בילדותי ונעורי למדתי בפסנתר, למדתי בבית ספר תוך השקעה גדולה, וגם בתנועת השומר הצעיר הקדשתי זמן רב. בתנועה נאלצתי להסתיר את העובדה שאני לומדת בקולג' צרפתי כי זה לא היה מקובל באותם ימים. הבית שלנו היה בית מאוד שמח, אמא שלי הייתה תמיד שרה, עשינו המון פיקניקים בפארקים רחבי ידיים, מהבוקר עד הערב היו משחקים. היו עושים שם אסאדו, היו חביות נירוסטה מלאות גלידה וניל שוקולד ותות שדה. עד היום הריח של הגלידה באפי.. עם המשחקים עשינו משחקים מצחיקים. היו מלבישים אותם בשקים והם היו עושים תחרויות ברגליים קשורות. אבא שלי היה זריז וצחקנו המון כשראינו את הגדולים מתנהגים כילדים..
עד היום אני מתגעגעת לאימא של בעלי הראשון אהבתי אותה אהבת נפש. הייתה דמות מאוד מרכזית בחיים שלי. גם היא אהבה אותי.
אירוע שזכור לי במיוחד - בסופיה אבא שלי נעצר ונכנס לבית סוהר. הוא הואשם בספסרות. בעבודה הוא השתמש בגומי שהסתבר שהיה סחורה גנובה. הוא עבר עינויים נוראיים בכלא – חישמלו אותו הוציאו לו את הציפורניים, הרביצו לו, אבל הוא טען בעקשנות שהוא לא ידע שהסחורה גנובה. אז האנטישמיות הייתה בשיאה והם רצו להראות לכולם שהם קשוחים עם היהודים. כמה חודשים לפני כן תלו 2 אנשים על מסחר בלתי חוקי. כשאבא שלי נעצר כל הסוחרים אמרו שגם את אבא שלי יתלו. אמא שלי הלכה לעורכי דין הכי טובים בבולגריה והם הצליחו לשחרר אותו.
היית רוצה לחזור למקום מסוים בחיים שלך? חזרתי לטיול עם הילדים שלי בבוגריה, דרום אמריקה רחוקה. פעם נסעתי עם סבא אילן לסלובניה וקרואטיה והתאהבתי במקום ואליו אני רוצה לחזור.
סבתא סיימנו עם השאלות
אני אוהבת אותך עילי
סבא – אילן זיגמן (מצד אמא)
נולדתי ב28 ינואר 1935 ברומניה בעיר גלץ
שמי המקורי איליה ברומנית. המשפחה זיגמן. בישראל החליטו שהשם לא מתאים לישראל וקראו לי אילן. משמעות השם אינה ידועה לי. שם המשפחה אומץ ע"י אבי, הוא לא היה שגלגולים קודמים.
לאמי קראו רוזה במקור, בעברית אמצה את השם שרה. לאבי קראו ינקו וכאן יעקב. היה לי עוד אח שנפטר לפני כעשר שנים קראו לו מרטין. בבית דיברנו רומנית, ההורים ידעו גם אידיש ואבי ידע גם גרמנית, כי הוא נפל בשבי הגרמני במלחמת העולם הראשונה. אמא שלי לא עבדה, הייתה עקרת בית. אבא שלי בעבודות שונות, בביטוח, במסחר. שניהם נולדו ברומניה. הם התחתנו כשאבי כבר היה כמעט בן 40, אמי הייתה צעירה יותר. אני זוכר את עצמי מגיל מאוד צעיר שנתיים וחצי שלוש. הבית שלנו היה 2וחצי חדרים. אחר כך עברנו לדירות יותר גדולות בהתאם לשיפור הכלכלי. גרנו פעם ליד כנסייה וחבורת הילדים אתה שיחקתי הייתה מעורבת נוצרים יהודים ללא הבדלים. לפעמים ביקרנו יחד בכנסייה, ולפעמים שיחקנו בבית הכנסת.
אכלנו אוכל רומני טיפוסי. היה אוכל בשפע. כשהנאצים נכנסו המצב הפך קשה יותר.
כמשפחה שמרנו על מסורת, חגגנו את החגים, אבל לא בילינו בבית כנסת. שמרנו על כשרות בחג הפסח, וגם ביום כיפור צמנו. צמתי כל החיים מילדות. למדתי בבית ספר יהודי בשפה הרומנית. למדנו את כל המקצועות כולל צרפתית ולטינית שזה המקור של השפה הרומנית. שיחקתי כדורסל וכדורגל עם החברים. היו לי הרבה חברים, נחשבתי חבר טוב. עם החברים עשינו טיולים בעיר מגורנו שהייתה על שפת הדנובה. רוחב הדנובה בגלץ הוא קילומטר, גודל נהר שאין דומה לו בישראל. היינו מטיילים סביב הנהר וזה היה מקסים. לימים נפרדתי מהחברים כי עברנו עם המשפחה ממקום למקום.
בלטינית יש פתגם (סבא אומר לי בלטינית ואחר כך מתרגם) – מי שזהיר ופועל בחכמה, נהנה מסוף טוב.
רומניה לא גדלה עם שנים, הנאצים נכנסו לרומניה וכבשו אותה ללא לחימה, ואז כל הציבור היהודי התחיל לסבול.
בישראל הייתי חבר בהגנה, ושרתתי בצבא שנתיים שם הייתי מדריך נשק. הדרכתי שמוש בנשק קבוצה של חיילים שעלו ממרוקו ותוניס. באחד השעורים בו לימדתי הפעלת רימון, אחד החיילים פיתח חרדה והחזיר לי ליד רימון ללא ניצרה, והיו לי 4 שניות לזרוק את הרימון. לקחתי את הרימון והשלכתי אותו רחוק ככל האפשר והשכבתי את כל החיילים. הרימון התפוצץ אבל לא קרה כלום.
ברומניה הייתי קרוב לשנתיים בעבודת כפייה. אני הייתי חלק מקבוצה שפינתה גופות של אנשים שנהרגו מההפגזות. זה היה קשה מאוד, אבל לא הייתה ברירה. אחר כך ברחתי , חיפשו אותי ולא מצאו אותי. בגמר המלחמה התחילו תנועות הנוער ברומניה. עד אז התנועות היו אסורות. הצטרפתי והייתי פעיל, הפכתי חבר הנהלה ארצית וניהלתי בית ילדים יתומים בארמון של אציל הונגרי שברח. ארמון בן 40 חדרים. טיפל ו בילדים שנה עם תכנית לימודים שכללה לימוד השפה העברית.
אחרי הזיכרונות המרים של מלחמת העולם השנייה לא היה טעם להישאר ברומניה. הם אפשרו לנו לצאת מהארץ בקלות. עלינו ארצה בימים האחרונים של דצמבר 1947. האנייה הייתה כל כך צפופה שנאלצנו לישון על הסיפון. המלחים היו בולגרים. יכול להיות שביניהם היה חיים בעלה הראשון של סבתא ננה שהיה מלח לפני שהיה עיתונאי. הבולגרים מצחיקים. הם עושים תנועות הפוכות למה שאנחנו מכירים – הם מזיזים את הראש מימין לשמאל ומתכוונים לתשובה חיובית. עושים תנועת ראש מלמעלה למטה ומתכונים כן... זה היה מבלבל. בדרך האנגלים תפסו אותנו והכניסו אותנו למחנה פליטים בקפריסין קרוב ללימסול. שם היינו שלושה חודשים. אתנו נתפסו עוד 16000 יהודים, רובם נשארו שם לתקופה ארוכה. אני ואשתי זכינו לעלות כבר אחרי שלושה חודשים לישראל בזכות הילדים בהם טיפלנו. הכניסו אותנו למחנה של עולים חדשים ברעננה ושם קיבלה אותנו גולדה מאיר. בארץ היו קשיים רבים. גרנו חצי שנה באוהל, אחר כך גרנו בצריף של 4 מטר על 4 מטר, וכבר נולדה לנו ילדה. גייסו אותי לצבא ואשתי גדלה את דורית לבד במושב בו גרנו חרב לאת.
היינו צריכים לחלק את הילדים לנהלל, למוסד עיינות, וחלק קטן הלך לקרובי משפחה. מי שעזר לנו לחלק את הילדים למוסדות המתאימים (ילדים בין 7-16). גולדה מאיר עזרה לנו להפנות את הילדים למוסדות המתאימים. היא העריכה את עבודתנו עם הילדים.
הכרזת המדינה הייתה אירוע מאוד משמח ומרגש. במשך החיים שלי בתפקידי כמנהל מחלקת התיישבות של האיחוד החקלאי, ובהמשך כמנכ"ל טנא יצא לי לפגוש ולהתיידד עם בן גוריון ומשה דיין, שרים מהממשלה הראשונה ואנשי ציבור ידועים.
באחד הטיולים שלנו עם סבתא לא מזמן פגשתי אדם שהסתבר לי שהיה איתי באותה כיתה בגימנסיה. זיהינו אחד את השני ושמחנו מאוד. הוא הזמין אותי לפגישת מחזור של חברים שלמדו אתנו יחד בבית ספר ברומניה. לפגישה הגיעו עשרה חברים – חלק הגיעו עם מטפלים סיעודיים, חלק הגיעו על כסאות גלגלים, ורק 3 עמדו על רגליהם. המראה הזה השפיע עלי מאוד ולא רציתי לפגוש אותם יותר. העדפתי לזכור אותם צעירים.
שנים אחרי המלחמה ביקרתי ברומניה, הלכתי לבקר את בית הסבתא שלי, ומקומות של המשפחה.
את סבתא פגשתי בגיל 42 באמצעות חבר משותף.
סבא – יעקב סלומון (מצד אבא)
קוראים לי יעקב סלומון.
מקור השם על שם שלמה המלך. לאבי קראו צדוק לאימא מרי לאחי – הגדול –מקס, השני, מוריס, השלישי מודי, הרביעית מזל, החמישית אסתר, (שני אחים נפטרו)
נולדתי בדצמבר 1935 בעדן. הבריטים שלטו שם עד 1946, ואחר כך עדן עברה לשלטון תימן אבל אנחנו כבר לא היינו שם. בבית הורי דיברו ערבית, בבית הספר דיברו אנגלית. אבא שלי היה סוחר ונסע מארץ לארץ, אמא שלי הייתה עקרת בית. הורי חיו רבה שנים בחבש – אתיופיה. אבי נולד בעדן וגם אימי. השורשים של אמא שלי הוא מגבול טורקיה – רוסיה.
הבית שלנו היה שלוש קומות ועליית גג. למטה היו חנויות שאבא שלי היה משכיר אותן. אנחנו גרנו בקומה השנייה. לאחי הגדול מקס הייתה קומה משלו. הורי פינקו את מקס במיוחד. (איפה מקס היום? לא ידוע. הוא עבד בחברת תעופה, אשתו וילדיו גרים באיטליה, ובשלב מסוים נעלמו עקבותיו)
בבית הורי בחגים כולם היו מתאספים והייתה תחושה חגיגית. תמיד היה קידוש בבית ביום שישי, הבדלה במוצאי שבת. אכלנו בבית אוכל איכותי – בשר, גולש, אריס (גרגירי חיטה בתנור עם ביצים – כמו חמין) ועוד מאכלים רבים. פסח היה החג הכי משמעותי, כי כולם היו צריכים להירתם לתהליך ביעור חמץ. אבא שלי היה שם מפזר פרורי לחם בתוך עיתון ואנחנו היינו צריכים ללוות אותו עם נר ולחפש את כל פרורי הלחם ששם בבית. אחר כך התחיל הביעור.
למדתי בבית ספר יהודי עם המורה מרים. היא למדה אותנו עברית וכל המקצועות. בבית ספר למדנו בעברית – למדנו ידיעת ארץ ישראל, גאוגרפיה, היסטוריה חשבון ועוד. הייתה רק מורה אחת שלמדה אותנו. במקביל ללימודי בית הספר אבא שלי רצה שנלמד תורה. קראנו למורה – מורי- הוא לימד אותנו טעמי תורה. הייתי תלמיד די טוב.
בשנת 1948 פרצה מלחמת השחרור בישראל, ובעקבותיה היו פרעות בעדן. האנגלים עזרו לערבים לפגוע ביהודים. נשרפו בתים רבים, בתי כנסת ובתי ספר.
יהודים רבים שחיו בארצות ערב סבלו. לא יכולנו לצאת כיוון שהערבים היו מסתובבים בחוץ
והורגים כל יהודי שהיו רואים. מקס, אחי הבכור, יצא מתישהו החוצה, וירו עליו, אבל למזלנו הם לא פגעו בו. הכדור עבר צמוד לרגל שלו והוא רק נשרט. נהרגו בעדן כמה מאות אנשים.
רוב בני משפחתי עלו לארץ מספר חודשים לאחר קום המדינה.
אני ואחות אחת – מזל - נשארנו בעדן כי לא היה מקום במטוס. הייתי בערך בן 13, ואנחנו עלינו עשרה חודשים מאוחר יותר. גם אבי נשאר בעדן כיוון שהייתה לו עבודה שם. הייתה לו חנות גדולה במחנה עולים תימנים שחיכו לעלות לישראל. הם רוכזו מחוץ לעדן, במין מחנה גדול שהסוכנות הקימה. משם היו מטיסים אותם לישראל. לאבא היה סופרמרקט, והעולים היו קונים ממנו כי הוא היה היחיד.
. מקס עזב את עדן למוגדישו שבסומליה, אל חברה שלו מרי, (שלאחר מכן הייתה אשתו) והייתה גם אחותה של רומה. הם הכירו כשהיא באה לעדן ממוגדישו והתארחה אצלנו.
המקום הראשון שהלכנו אליו היה בית ליד, והתרשמנו לטובה מארץ ישראל כיוון שהיו שם הרבה שדות וקיבוצים, ובעדן לא היה. בבית ליד נפגשנו עם המשפחה וחיינו באוהלים במחנה עולים. הילדים מאוד אהבו לגור שם כי בחורף היה שלג. בתור ילד היה לי מאד נחמד במחנה. שיחקנו עם הרבה ילדים שעלו מתימן, מרוקו, טריפולי, רומניה, פולין ועוד ארצות רבות. . גרנו, כל המשפחה, באוהל גדול, שנקרא "אוהל הודי". היינו מתקלחים בחוץ במקלחות ציבוריות. היה לפעמים מחסור במים. לא היו תלונות וטרוניות. כולם במחנה היו מאושרים. שמחנו בחלקנו. קיבלנו תלושים כדי ללכת לקנות דברים, אוכל ובגדים. גרנו שם שנה.
לאחר מכן המדינה העבירה אותנו לירושלים וקיבלנו צריף לגור בו עם עוד עולים.
אבא עלה לארץ ישר לירושלים.
בירושלים, חיינו בצפיפות בצריף. המטבח והשירותים היו בחוץ, והיינו מתקלחים במטבח בגיגית.
מתישהו אמרו לנו שיש לנו אפשרות להכניס מישהו אחד מהמשפחה לפנימייה, לקחו אותי והייתי בבית ספר החקלאי "עיינות" שליד נס ציונה. נתנו לנו לפגוש את המשפחה רק פעם בחודש. המנהלת הייתה ממש רעה, אבל בכל זאת היה נחמד בזכות החברים והחברות, האווירה והרכיבה על סוסים. למדתי כמה שנים ואחר כך התגייסתי לצבא. הייתי בצנחנים ושירתתי כמדריך. אחרי הצבא הלכתי לעבוד במסגרות, בעבודות ברזל ומתכת.
אחרי כמה שנים עזבנו את ירושלים ועברנו לבת-ים.
רומה באה לבקר בישראל עם אמא שלה, והם באו להתארח אצלנו כי אבא שלי היה דוד של אמא שלה. התאהבנו והתחתנו ב-1961. נתנו לנו מתנות בחתונה כגון כלים למטבח ורהיטים, לא כמו שהיום נותנים בעיקר כסף.
סבתא רומה ז"ל (מצד אבא)
"נולדתי בעדן, בשנת 1934.
עדן הייתה מושבה בריטית עד 1967, ואז אוחדה עם תימן.
שם אבי הוא שמואל, ושם אמי הוא רקלה (רחל).
שם המשפחה שלי היה סמואל, שהוא השם הפרטי של אבי. במשך כל הדורות שלפני היה נהוג ששם המשפחה היה השם הפרטי של האבא, ובכל דור השם היה מתחלף בהתאמה.
שמואל בן אברהם, אבא שלי, נולד בשנת 1898. אביו אברהם נפטר כשהוא היה רק בן 10. המשפחה נשארה חסרת כל כששמואל בן ה- 10 היה צריך לפרנס כ- 6 נפשות. בגיל צעיר התחיל לעסוק במסחר. כשהיה בן 24 הוא התחתן עם רחל שהייתה בת 12. לאחר כשנה נולדה בתם מרי ואחריה שאר אחי ואחיותיי. היינו 8 אחים ואחיות. 4 נולדו בעדן (מרי, לאה, אברמו ואני), 1 נולד בישראל (משה) ועוד 3 במוגדישו (יונה, גבריאל ואליה).
בשנת 1936 שמואל החליט לעלות לארץ עם כל המשפחה. הוא החליט לעבור דרך מוגדישו שבסומליה, כדי לגבות חוב שמישהו היה חייב לו.
זו הייתה מושבה איטלקית במזרח אפריקה, מול עדן. הייתי בת שנה וחצי כשהפלגנו מעדן. המלחים האיטלקים באוניה שאלו את אחותי הגדולה מרי, מהו שמי. היא ענתה "רומה". הם כינו אותי "רומא" ומאז זהו שמי.
כשהגיעו לשם הסתבר שאפשר להתפרנס יפה שם. בשלב ראשון החליטו להישאר שנה ועם הזמן השתקעו ונשארו שם 22 שנה. במהלך שנים האלה התפרנסו מעסקים ובעיקר מניהול חנות, ומיבוא סחורות מאיטליה.
סומליה הייתה תחת השלטון האיטלקי. מוגדישו הייתה עיר יפה שאי אפשר לשכוח, עיר נחמדה ולא משעממת. היו שם הרבה ערבים, נוצרים, סומלים, איטלקים ואנגלים. כולם חיו זה לצד זה בשלום.
הייתה לאבי חנות כלבו (בדים, כלי מטבח, כלי עבודה, תכשיטים וללא דברי מאכל). הסחורה הגיעה מעדן. הנשים האיטלקיות היו קונות את הבדים היפים ותופרות שמלות. בימי שבת היא הייתה סגורה ואילו בימי ראשון היא הייתה פתוחה. נוצרים רבים קנו בימי ראשון, בחנות זו שהייתה היחידה הפתוחה וכך באמת הוא התעשר.
היינו היהודים היחידים בסומליה. היחס של הסביבה למשפחה היה טוב מאד. למדנו בבית ספר איטלקי, וכל חיי החברה שלנו סבבו סביב האיטלקים. כך למדנו לדבר איטלקית וסומאלית.
כשהייתי בת 7, אני, משה ואמי הפלגנו לברית מילה של גבריאל באוניה, מסומליה לעדן. בדרך זוג אנגלי ראו שלאימא שלי יש הרבה ילדים ורצו לקנות אותי, אבל אמא לא הסכימה. אומרים שהייתי יפה עם תלתלי זהב. הרבה משפחות מכרו ילדים באותה תקופה כי הם רצו כסף.
דיברנו עם ההורים בשפה העדנית ועם החברים באיטלקית. בסומליה לא היו יהודים. רק המשפחה שלי. רק כשהגעתי לארץ ישראל נדהמתי כי כולם היו יהודים. אפילו הסבלים. והרי במוגדישו הם היו אפריקאים. במוגדישו לא היה בית כנסת. בחגים ובימי שבת לא הלכנו ללמוד בבית ספר.
שמרנו על מצוות הדת היהודית. זה היה מאד חשוב לנו כמשפחה. בפסח אכלנו אורז כל הזמן כי לא היו מצות. היינו קונים שקי אורז. אחרי החג היינו מפסיקים עם האורז לאיזו שהיא תקופה ואוכלים פסטות. האוכל היה בסגנון איטלקי (לא עדני).
בבית הספר אחותי מרי למדה תפירה והייתה תופרת למשפחה את כל הבגדים. אני למדתי רקמה והייתי רוקמת על מפות, מפיות וכלי מיטה. הבנים והבנות למדו באותו בית ספר. כאשר היו שיעורים על הברית החדשה אז היינו יוצאים לכיתה אחרת או לחצר, ולא השתתפנו בשיעור כי היינו יהודים. זה התקבל בהבנה וברוח טובה. לא היינו מטיילים עם המשפחה אלא רק במסגרת בית הספר.
הבית הראשון שלנו במוגדישו היה בית של שתי קומות. בקומה הראשונה הייתה החנות. בקומה השנייה היו החדרים בנויים מסביב לחצר פנימית. כשהיה חם היינו מוציאים את המזרונים לרחבה זו ומשתוללים. בחג סוכות היינו בונים את הסוכה שם. הבית האחרון היה וילה על שפת הים.
באותם ימים לא היה לקנות משחקים וצעצועים. אפילו לא בובות וכדורים. היינו משחקים מחבואים ברחוב ובבית בעלית הגג. אהבתי לקשט את המחברות שלי ושל אחותי יונה בצבעי עיפרון.
כולנו הילדים ישנו בחדר ענק אחד. המיטות היו בשתי שורות. לפני השינה היינו מנגנים את התקליט הכי אהוב מבין כל התקליטים, מקשיבים לכל השירים, ומחכים לסוף, ורק כאשר הייתה נשמעת ברכת "בונה נוטה" (לילה טוב, באיטלקית), היינו הולכים לישון.
החיים שלנו היו טובים ומאושרים.
כשהייתי כבת 12, ישנתי על מזרון בסוכה. לפתע יצאתי מגופי וריחפתי מעל הסכך. ראיתי דרך הענפים את הגוף שלי שוכב מתחתי. ואז חזרתי לעצמי. עשרות שנים לא הבנתי מה קרה, עד שלפני כמה שנים קראתי ספר בנושא. את הסיפור הזה אני מספרת לראשונה עכשיו לנכדתי לוטוס.
בתקופת השואה, מווסלינו ששלט באיטליה אמר לכל העולם לגרש יהודים מהמקומות שיש בהם נוצרים. סומליה הייתה גם היא תחת שלטונו ולכן גירשו אותנו בלית-ברירה מבית הספר כי פחדו. הנזירות (המורות) נורא הצטערו. היינו חצי שנה בלי בית ספר. מורה איטלקי עשיר אמר שייקח אותנו למרתף שלו וילמד אותנו בסתר. הוא לימד אותנו, כל אחד לפי הכתה שלו. אחרי שנה וחצי חזרנו ללמוד אצל הנזירות.
בשנת 1949 הייתה מלחמה בין הבריטים לסומליה כי הבריטים רצו לכבוש את סומליה. בגלל שהיו לנו דרכונים בריטים, הבריטים לא פגעו בנו אך גם לא עזרו. הבריטים הביאו מהג'ונגל סומלים מפחידים ונתנו להם הוראה להרוג איטלקים בזוועה. הסומלים חיפשו את הבית של היהודים והם ידעו בדיוק איפה אנחנו. הם עלו במדרגות עם עמודי עץ כדי לפרוץ את הדלת ואז הטבח שלנו פתח את החלון ואמר להם: "מה אתם רוצים? אתם מפחידים את הילדים שלי. אנחנו גרים פה." אז הם לא האמינו לו וביקשו שיראה להם סמל, אז הוא הוציא סמל קטן סומלי , הם האמינו לו והלכו. בדרך הרגו את כל השכנים. ראינו כל זאת כי היינו מציצים מהחלון.
אחרי כמה ימים באו הבריטים עם משאיות ואספו את כל ההרוגים והפצועים. את הבריאים לקחו לגימנסיה של מוגדישו, הוציאו את כל הכיסאות, פרסו מזרונים ואמרו לנו לישון שם. במקום לקחת אותנו איתם כי היינו נתינים בריטים, הם שמו אותנו עם האיטלקים. הם הביאו לנו אוכל מגעיל, אז הטבח שלנו היה מבשל בבית, צועד עד אלינו ומביא אוכל בסלים. הוא היה טבח נאמן, דג'נה. הוא היה הטבח שלנו עד שעזבנו את מוגדישו.
כאשר הייתי בחורה, קנאתי בחברות שלי על שהיו להן חברים. אמא שלי לא הרשתה לי להיות עם חבר נוצרי, אבל לא היו שם יהודים בכלל.
בשנת 1950 אחותי יונה הייתה בטיול כיתתי. היא נעקצה מיתוש וחלתה במלריה. כשיונה הייתה חולה מאוד הרופא נתן לה אספירין כדי להוריד את החום. עד שהיא הגיעה לבית החולים כבר היה מאוחר מידי. מסתבר שהיה אסור ליונה לקבל אספירין כי היה חסר לה אנזים בדם. הפרופסור צעק על הרופא ואימא שמעה. לא היה מה לעשות ויונה מתה, בת 12. אמא קיללה את הרופא. אשתו הייתה בהריון ונולד להם ילד עם יד קטנה ומשותקת. לפני כמה שנים הוא היה שכן של אחי אליה בניירובי. היה חבר של אליה. שתי בנותיה של אחותי לאה, קרואות על שמה, יונה ומרגריטה.
בשנת 1959 אמא שלי נסעה לאיטליה לניתוח, ורצתה אחרי הניתוח לבקר בישראל את הדוד שלה מצד אמה מרים, צדוק. ליוויתי אותה בנסיעה. בשדה התעופה הם לא זיהו זה את זו. רק כשנשארנו אחרונות אמא שלי זיהתה את הדוד שלה והם התחבקו. נשארתי בארץ עם אמא שלי וגרנו בדירה שכורה חודש. במהלך חודש זה ביקרנו קרובי משפחה. אמא חזרה לסומליה ואני נשארתי בארץ. למדתי שנתיים באולפן, טיילתי והתאהבתי בארץ.
במשך הזמן התחתנתי עם הבן של צדוק, עם יעקב. החתונה הייתה מאד מפוארת, והרב הראשי של בת-ים חיתן אותנו. ממשפחתי נכחו רק אחותי מרי עם 3 ילדיה. אחר כך נסענו איתם לאיטליה לירח דבש ושנינו טיילנו בה חודש. לחתונה קיבלנו מתנות רבות, בעיקר כלי בית. אך לא אהבנו אותם ולא השתמשנו בהם בכלל. באותה תקופה לא היה מקובל לתת כסף כמתנה. משפחתי שלחה מסומליה 3 תיבות יפניות מעץ קמפור עם פיתוחים מגופים יפהפיים. ובתוכן בדים וכל מה שרקמתי לנדוניה. (אחרי הרבה שנים נתתי את התיבה הבינונית לבתי, עירית). כמו כן מימנה משפחתי את הטיול באיטליה, וקנתה עבורנו דירה גדולה ברחוב הרצל בבת-ים ומכונית פיאט 600 לבנה.
אבא ואימא שלי התחתנו כשהיא הייתה בת 11.5 והוא בן 24. הנישואים היו כתוצאה משידוך והיו עוד לפני שהיא קיבלה מחזור. בגיל 13 ילדה את בתה הבכורה מרי. כך היה מקובל באותם ימים אבל הבנות שלה כבר התחתנו בגיל בוגר. בגלל שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות, והם נישאו בעקבות שידוך ולא אהבה, לא הייתה בעצם שפה משותפת ביניהם. לא הייתה תקשורת בינו לבין הילדים והילדות שלו. לא בטוב ולא ברע. לא בבריאות ולא במחלה. אפילו לא אכלנו ביחד אתו. אבל עם אמא הכל היה אחרת. אמא הייתה חברה שלנו בכל דבר. היא לא הייתה צריכה לעבוד בעבודות בית. היא הייתה רק משגיחה על הטבח, על ניקיון המטבח והבית ועל הגנן. היא הייתה שולחת את המשרתים לקניות.
לאט לאט כולם עזבו את הבית- אני עליתי לארץ ב-1959, משה ומרי לאיטליה, אברמו, אליה וההורים לניירובי עם לאה שאח"כ עברה לרומא. רק גבריאל, אחי הצעיר, נישאר בסומליה.
בשנת 1950 אחרי המלחמה בין הבריטים לאיטלקים, האו"ם החליט לתת את סומליה לאיטלקים למשך 10 שנים כדי להדריך את הסומלים איך להקים את השלטון. הסומלים הם אנשים טובים מאוד, רק אלה של הג'ונגל שרצחו לא היו טובים. אחרי שסומליה קיבלה עצמאות, האיטלקים יצאו ונכנסו הרוסים כדי להשתלט.
הרוסים ראו בית עלמין של האיטלקים עם נוף ממש ממש יפה אז הם שכנעו את הסומלים לפנות את כל הקברים תוך 24 שעות. אלפי קברים, אולי 30000... הרוסים רצו לבנות שם בית מלון. איש אחד רץ לחנות של גבריאל ואמר לו ללכת לבית העלמין כי אחות שלו (של גבריאל) שם. גבריאל הלך לשם וראה את יונה בתוך ארגז, לתדהמתו, היו על הגולגולת כל השערות.
הכנסייה עזרה לו להחביא את הארגז במרתף של הכנסייה עד שיוכל להעביר אותה לארץ. בגלל שהיא יהודייה היה מאוד קשה להחביא אותו. 3 חודשים הארגז היה במרתף. אח"כ הבריחו את הארגז לרומא בתוך ארגז אחר. חצי שנה הארגז היה בשדה התעופה כי חיכינו לאישור מישראל. רק בשנת 1977, אחרי שהשגתי אישור שלחו את יונה לארץ. אחרי שיונה הגיעה נסענו ישר לחולון כדי לקבור אותה. הייתי צריכה לזהות אותה בחדר הטהרה אחרי 27 שנים ! זיהיתי את המרווח שבין השיניים הקדמיות ואת השער הארוך והמוזהב שראיתי. השיער נראה ממש כאילו יונה יצאה מהמספרה. אח"כ קברנו אותה.
אחותי לאה אהבה תכשיטי זהב ואני אהבתי ביגוד. כל אחת הייתה נותנת לשנייה מתנות יום הולדת שהיא בעצמה אוהבת.
לאימא שלי היו הרבה מאד תכשיטים יפים. היא הייתה פורשת אותם על המיטה ונותנת לי לבחור מה שאהבתי.
בשנת 1973 הייתה מלחמה בין אתיופיה לסומליה. גבריאל גורש לקניה כי היה יהודי, בחוסר כל. כל הרכוש הרב נשאר שם. הוא הרגיש פגוע ועצוב על כל החברים שנפרד מהם.
אבא נפטר בגיל 56 ממחלות, והוריש את כל הירושה הגדולה לבנים בלבד. הבנים קבלו את עסקיו, הרבה שטחים במדינות שונות והרבה כסף, בעוד שהבנות קיבלו רק דירה.
בשנת 1962, כשהייתי בהריון הראשון, חלמתי שאני יורדת למכולת לקנות ביצים ושלא נעלתי את הדלת. כשחזרתי שמעתי שאנשים מתפללים בבית. ואמרתי לעצמי שחבל שלא נעלתי. נכנסתי וראיתי את אבא שלי בבגדים לבנים שוכב במיטה וסביבו 3 אנשים מתפללים. אמרתי "אבא, אבא, אל תמות". הוא ענה "רומא, אל תבכי". אחרי כמה ימים הוא באמת נפטר.
בשנת 1967 (או לפני) חלמתי חלום (הייתי כבר בארץ). ובחלומי, כל המשפחה שלי יושבת סביב שולחן ארוך בבית במוגדישו ואוכלים ארוחת צהרים. אמרתי לאימא "אמא תראי מה יונה עושה- היא מוציאה קצף מהפה". אז אמא אמרה לי "זה סימן של מוות", היא קמה והלכה לחדר לבכות. ויונה קמה, הלכה למיטה שלה ומתה שם. אח"כ ראיתי שכולנו יושבים שבעה, רק המשפחה, כי אין יהודים. קמתי, לקחתי ספר וטלית ואמרתי לאברמו "אתה חייב להתפלל !" והוא התפלל. כשנתתי למשה ולגבריאל אמרו לי שהם לא יודעים להתפלל. פתאום אני רואה שבאו הרבה אנשים להתפלל, כל הסלון היה מלא אנשים שכולם עם ספר וטלית. אני קמתי ולקחתי מגש גדול, הכנתי קפה והגשתי לכולם.
כתבתי את החלום ושלחתי אותו לאברמו, ויונה הייתה עוד במוגדישו, בבית העלמין. השארתי לעצמי עותק בתוך הארגז, ושכחתי ממנו עד שנת 1994.בשנה זו, ביום כיפור, הייתי בבית הכנסת וראיתי מעל ראשי נברשת יפה מקריסטל. ורציתי שתהיה גם נברשת אחת על שם יונה. וכך היה. אחרי שהרכיבו אותה במקום טוב, מישהו אמר לי "אם כבר את עשית ככה אז תביאי את בעלך להתפלל יום אחד. אם כבר ככה אז תזמיני את המשפחה שלך שתתפלל. ואם כבר ככה אז תזמיני את כל בית הכנסת ותביאי כיבוד." וכך היה. באו הרבה אנשים זרים עם טלית וספר- ממש כמו בחלום ! זה היה אירוע ממש גדול כי אף פעם לא עשו לה אזכרות, לא התפללו בשבילה כי שם לא היו יהודים. עכשיו נסגר מעגל. כמה ימים אחרי האירוע חיפשתי משהו בארגז ומצאתי את הדף עם החלום.
דרך אגב, כשחיברו את המנורה לחשמל לא חיברו אותה לשעון של שבת, למעשה רק היא כל הזמן דלוקה.
במהלך השנים נולדו לנו בת (עירית) ושלושה בנים (אלון, דותן ושי).
אהבתי לנגן בפסנתר, לשמוע מוזיקה מהעבר, לרקום ולצייר. היו תקופות בהם מכרתי את הבגדים עליהם רקמתי ושזרתי בהם חרוזים, בנוסף לפעמים עזרתי לאחי אברמו למכור תכשיטים לחנויות."
סבתא רומה נפטרה מסרטן בשנת 2006, כשהייתה בת 72 וכשאני הייתי בן 5.
הקטע הזה לקוח מעבודת השורשים של בת דודה שלי, לוטוס שהספיקה לעשות את עבודת השורשים שלה כשסבתא עוד הייתה בחיים.
חיים אסא ז"ל – אבא של אמא
חיים אסא הוא הסבא הביולוגי שלי. הוא מת לפני הרבה שנים בגיל 39 כשאימא שלי הייתה בת 6 וחצי, ביום הראשון שלה בכיתה א.
הוא היה עיתונאי, עורך ראשי של אחד מהעיתונים הבולגרים שיצא לאור בארץ וכתב טורי דעות בענייני אקטואליה.
הוא אהב מאוד את חיי התרבות והרבה ללכת לסרטים הצגות ומופעי מוזיקה. הוא גם כתב ביקורות על הצגות וסרטים וכתב ספר הרפתקאות לילדים. הוא היה אדם שמאוד אהב לבלות, אהב את החיים הטובים, והעריך הומור שנון וסאטירה.
אפרים קישון הציע לו לעבוד בעיתון מעריב והוא סרב מפני שחשש שהעברית שלו לא מספיק טובה, והעדיף לכתוב בשפת האם שלו.
מותו השפיע על הרבה אנשים במשפחתי. סבתא שלי נותרה אלמנה, אח שלה - דוד שלי שקוראים לו ליקו ז"ל – כאב את אובדן חברו הטוב, אמא שלי ואחיה נותרו ללא אב.
לצערי לא מצאנו מסמכים הנוגעים לחייו כי במעברי הבתים של סבתא שלי הם אבדו.
ליזקה אסא – אמא שלי
קוראים לי ליזקה אסא. נולדתי בשם עליזה על שם סבתא שלי שקראו לה אליז מיטרני ובארץ קראו לה עליזה. בבית קראו לי עליסקה, וחברים התחילו לקרוא לי ליזקה ולבסוף שיניתי את השם גם בתעודת הזהות.
מקור השם אסא בתנ"ך על שם אסא המלך ששלט בישראל כ-60 שנה ובזמנו ההממלכה הייתה בפריחה. משפחת אסא זה הוא שם שמקורו בבולגריה.
לאימא שלי קוראים ננה, לאבא ז"ל קראו חיים – מיקו, או בשמו הספרותי מיכאל. אבא שלי היה עיתונאי ומחזאי, וסבתא הייתה אחות ומיילדת כל חייה.
יש לי שני אחים – אלי אחי הבכור גדול ממני בארבע וחצי שנים , וערן- אחי הקטן שצעיר ממני ב13 שנים.
יש לי בן זוג – אלון, אבא שלך, ואנחנו חיים יחד 15 שנה. אני עובדת בתחום הקולנוע והטלוויזיה כבר 30 שנה. עם סיום לימודי באוניברסיטת תל אביב התחלתי לעבוד כמנהלת הפקה בסרטי קולנוע כמו " בלו החופש הגדול" "אבא גנוב" וסרטים אמריקאים כמו "נשר הברזל" החתול במגפיים " ועוד.
בהמשך עבדתי כמנהלת רכש של מנהלת ההקמה של הערוץ השני, ואחראית על הפקות מקור ישראליות (זה אומר הפקות שאנחנו יצרנו, ולא רכשנו אותן מוכנות). ומאז שנות ה90 יש לי חברה משלי ואני מפיקה ומביימת סרטים וסדרות טלוויזיה.
נולדתי ב17.3.59 ביפו. יפו התפתחה כמובן. הרסו הרבה בתים ישנים, ובנו בנינים חדשים. עד היום אני אוהבת את יפו. זו עיר ששמרה על צביון מיוחד. הבתים החדשים לא נראים זרים לבתים הערביים, ויפו מצליחה לשלב ישן וחדש מזרחי ומערבי. כשהייתי בת 6 אבא שלי מת, ואנחנו עברנו לגור אצל סבא וסבתא (ממה ופפה) בבת ים לזמן מה כדי להירגע. אחרי כ – 3 שנים סבתא נישאה לסבא אילן, עברנו לגור בכפר חרב לאת ליד חדרה, ושם חייתי חיים שונים לגמרי, בסביבה כפרית. ליד הבית היה לנו 26 דונם פרדס, ועם חברים היינו נוסעים בטרקטורים בשדות. למדתי בכפר ויתקין ואחר כך ברופין עד שחזרנו שוב לבת ים אחרי 6 שנים כשסבתא התגעגעה להוריה ורצתה לגור קרוב אליהם.
שאלת איך הרגשתי כשאבי נפטר. הזכרונות שלי מאוד מטושטשים, אני חושבת שמרב שההלם היה גדול הפסקתי להרגיש והתקופה הזו מחוקה אצלי. אני רק זוכרת את הכאב והאנשים ההמומים ממותו של אבי בגיל צעיר , 39, ואת סבתא שהיתה לבושה שחורים והייתה מאוד עצובה במשך תקופה מאוד ארוכה. אני פחדתי שגם סבתא תמות ורציתי מאוד לשמור עליה, לכן החלטתי להיות ילדה טובה, כי חשבתי שאם אעזור לה ולא אעשה בעיות אז היא תהיה יותר מאושרת...
אבא ואימא שלי דיברו בבית בעיקר עברית ולפעמים בולגרית. סבא וסבתא שלי דיברו ביניהם ספניולית ובולגרית, אבל בבית דיברו הרבה שפות סבא וסבתא שלי ידעו גם טורקית וגם יוונית, וסבא שלי ידע גם גרמנית. כשאימא שלי נישאה לאילן , כשהם רצו לדבר מבלי שנבין הם דיברו ביניהם צרפתית, וכך למדתי קצת צרפתית.
בית ילדותי ביפו היה בית מאוד גדול. החדרים היו גדולים ובחדר שלי ושל אלי היה חלון צרפתי צר וארוך שמאוד אהבתי. הכי אהבתי לבוא למיטה של אבא ואימא בשבת ולשכב איתם להתפנק.
האוכל שאכלנו היה טעים כמו שאתה מכיר את האוכל של סבתא. היא בשלנית מצוינת. חלק מהאוכל היה אוכל מסורתי של המטבח הבולגרי, אבל סבתא השכילה לבשל מטעמים מכל המטבחים וכך זכינו לאכול מטעמים מהמטבח הצרפתי (סופלה ועוגות משובחות) סיגרים מרוקאים, קובה עירקי, וכו'.
אירוע מהילדות עם אחי אלי – כשהייתי בת שש וחצי ואלי היה בן 11 הוא קיבל אופניים חדשים. הוא הרכיב אותי עליהן ונפלנו יחד על גדר תיל חלודה. נפצענו וירד לנו דם. אמא - שהייתה כאמור אחות – חזרה מהעבודה והיינו צריכים לקבל זריקת טטנוס. אלי מאוד פחד מהזריקה, ואני רציתי לתת לו אומץ והחלטתי להיות הראשונה שתקבל זריקה בטוסיק. סבתא הזריקה לי ובגלל המתח התכווצתי כולי והמחט נשברה לי בתח... למזלנו סבתא הצליחה לתפוס את החלק השבור מבלי שנגרם נזק, אבל הייתה דרמה קטנה.
עם ערן ביליתי המון זמן איכות יחד. בגלל העובדה שהוא היה צעיר ממני בשנים רבות הרגשתי כמעט כמו אמא שלו. כשסבתא הייתה עובדת בבית חולים ליולדות במשמרות ערב, אני הייתי מטפלת בו משעות הצהריים עד שהיא הייתה חוזרת ב11:00 בלילה. הוא היה ילד מקסים, חכם ומצחיק, ומאוד אהבתי להיות אתו. בבית ספר תיכון, לפעמים הייתי עוזבת את בית הספר, לוקחת את ערן מהגן, מרכיבה אותו על האופניים והיינו נוסעים לבלות יחד יום שלם בשפת הים. מאוד אהבתי את הימים הללו.
חג פסח תמיד היה חג מיוחד אחרי שעברנו לגור בכפר. השולחן היה מלא אנשים מהמשפחה המורחבת כולל הילדים של אילן, אמא שלו , ועם הזמן התווספו גם בני הזוג של דורית , וגיל אחי החורגים. האגדה תמיד נראתה לנו הילדים הצעירים ארוכה מאוד, וחיכינו לאוכל בכיליון עיניים. שרנו שירים ותמיד צחקנו מהעובדה שיש שירים שתמיד נתקעים בהם ולא זוכרים איך המנגינה מתפתחת.
בבית כשהייתי ממש קטנה הייתי אחראית על כיבוס הגרביים של כל בני המשפחה.. הייתי קטנה, עמדתי על שרפרף וכיבסתי בידי הקטנות המון גרביים. בהמשך התבקשתי לעזור בפינוי השולחן, בסידור החדר ושאר דברים שילדים אף פעם לא אוהבים לעשות.
למדתי בבית ספר תיכון רגיל, ואהבתי ספרות, תנך, ואיטלקית. למדתי במגמה ספרותית.
בילדות שלי החיים היו יותר פתוחים ואנשים היו פחות חשדניים. יכולתי ללכת כילדה קטנה ברחוב בלי הורי, ולבקש ממבוגרים שיעזרו לי לחצות את הכביש. הדבר התאפשר כי לא הייתה אלימות רבה כל כך כמו היום, וההורים סמכו על ילדיהם ועל אנשים שלא יזיקו ליקרים להם.
כשהיינו ילדים אהבנו לעבור מדלת לדלת בבניין לצלצל בפעמון ולברוח לפני שהשכנים יפתחו את הדלת, אבל זה כנראה לא מעשה קונדס מקורי במיוחד...
עם אלי כמעט אף פעם לא רבתי חוץ מפעם אחת שזכורה לי שזרקנו אחד על השני נעליים ושברנו את החלון בבית של ממה. עם ערן כמובן שלא רבתי כי הוא היה קטן ממני בשנים רבות וילד מקסים ושובה לב. בגיל הנעורים התחלתי למרוד ולא אהבתי שאומרים לי מה לעשות אז היו לי אי אלו מריבות עם סבתא, בעיקר כשהיא מנעה ממני ללכת לתנועת הנוער בגלל שיעורים שלא עשיתי.
באותה תקופה הייתה לי חברה מאוד טובה קראו לה לילי. כאשר חליתי בדיוק כשהיינו צריכים לעשות מסע מים לים – טיול שכולנו חיכינו לו מאוד – היא נשארה לצידי וויתרה על הטיול. אני הזיתי במשך 3 ימים , היה לי חום גבוה ובקושי הייתי בהכרה. היא הייתה חברה מקסימה, אבל לצערי עם השנים התנתקנו.
בשעות אחה"צ בילינו הרבה בסניף של התנועה, מדריכים , משוחחים, צוחקים, רוקדים ריקודי עם, והולכים לים.
מאז גיל 9 ועד גיל 18 הייתי ספורטאית. עד גיל 15 הייתי בנבחרת האתלטיקה של הפועל עמק חפר, השתתפתי בתחרויות של ריצות קצרות וארוכות וקפיצה לרוחק. חוץ מזה אהבתי לרקוד ולהיות עם חברים. בתנועת הנוער זכור לי אירוע מיוחד בו התבקשנו להדריך ילדים יתומים מבית הילד ובית הילדה ברמת גן, וכן ממתקן הכליאה לילדים "מצפה ים". יצאנו איתם למחנה קיץ בן שבוע, ונקשרנו אליהם מאוד. אני חושבת שבאותה תקופה הבנתי לעומק את המשמעות של משפחה חמה ואוהבת, ואיך מרגיש ילד שאין לו הורים תומכים.
בגיל ההתבגרות האזנתי בעיקר לרוק כבד והייתי מאוד מעודכנת בענייני מוזיקה.
אני בקשר עם חברות וחברי ילדות וזה קשר שאין דומה לו בגלל השנים הרבות והחוויות המשותפות שחווינו יחד לאורך השנים.
כשהייתי בכיתה י"ב קיסינג'ר האמריקאי בא לארץ במסע שמטרתו לקדם את השלום. בתנועת הנוער בה הייתי חברה יזמו חלוקת דגלים שחורים כנגד פועלו. באותה עת לא בדיוק הבנתי מה המשמעות של האירוע בו לקחתי חלק. כשבגרתי מעט ויכולתי להצביע בבחירות, הצבעתי עבור מרץ שחרטה על דגלה שלום. תנועת הנוער בה הייתי הייתה הנוער העובד והלומד הלאומי, והייתי חברה בה רק משום שכל חברי היו שם.
את אבא הכרתי כשרציתי לצאת לחופשה בחו"ל עם ידיד שלי עוזי, והוא הציע לי להצטרף אליו להפלגה ביאכטה. לפני כן נאלצתי לעבור "ראיון קבלה" אצל אבא כדי שיחליט אם הוא מסכים שאצא איתם להפלגה. כנראה שהוא החליט בחיוב...
מהרגע הראשון ידעתי שאני רוצה להביא לעולם ילד. "עבדנו " על זה זמן מה, ואחרי שנה וחצי יצאת לעולם... לא היה מאושר ממני.
לפני שנולדת אבא ואני יצאנו לכמה הפלגות ביאכטה כחלק מהעבודה של אבא שהעביר סירות מנמל לנמל ברחבי אירופה. זו הייתה עבודה ממש כיפית. גם טיילנו וגם אבא הרוויח כסף. ביקרנו בחופי סיציליה, אתונה, מרסי , קוסטה בראווה ועוד.
אין לי רשימת טיפים מסודרת לתת לך. אני רק יכול ה לומר שאהבה וחמלה לזולת ולעצמך יכולים להביא לך אושר, וכמו כן אני חושבת שחשוב לעסוק בחיים בדברים שמעניינים אותך ומאפשרים לך להתפתח כל הזמן.
אני מאחלת לך הרבה אושר, סיפוק ואהבה.
אלון סלומון- אבא
הראיון עם אבא שלי:
נולדתי ב12.1.1965 בבית חולים דג'אני. אלון זה השם שהורי נתנו לי, שמואל זה על שם סבא שלי מצד אמא שלי, ואוריין זה שם שאני בחרתי לעצמי. לכן אני קורי אלון שמואל אוריין סלומון. סלומון על שם שלמה המלך, בעבר שם המשפחה היה שלמה.
לאמא קראו רומה סמואל ז"ל ואבא יעקב סלומון. אחי - עירית צורף הבכורה, אחריה אני, אחרי דותן ז"ל שנהרג בתאונת אופנוע בגיל 31, ואחרון חביב שי אחי הקטן שחי מזה כמה שנים בהוואי.
כל חיי אני עוסק בים בין כתחביב ובין כמקצוע. בילדותי התחריתי בשיט מפרשיות והייתי אלוף הארץ עד גיל 13 ב דגם שחפים. (350) אחר כך אימנתי את ילדי מועדון השיט זבולון בת ים, ותוך כדי זה תמיד גלשתי בים. אחר כך אימנתי את נבחרת ישראל בשיט, ובסופו של דבר אימנתי את שי וארז שהיו הצוות התחרותי לאולימפיאדת ברצלונה.
שם הפסקתי לאמן והתחלתי לאמן שיט על יאכטות.
לימדתי מאות תלמידים להשיט יאכטות במשך 13 שנה, ובשנים האחרונות אני מנהל מספנה לתיקון יאכטות.
בבית הולדתי דיברו בעיקר איטלקית, ורק אחר כך דיברו עברית. הגננת של דותן אמרה שזה לא בסדר שהילד לא יודע עברית, אז המשפחה החליטה להפסיק לדבר איטלקית ודיברנו עברית. לצערי האיטלקית שלי התפוגגה מזיכרוני בגלל חוסר שימוש.
הבית שבו גדלתי היה בינוני בגודלו, 3 אחים ישנו בחדר אחד, ולאחותי היה חדר נפרד. אחר כך כשגדלתי בנו בבית חצי חדר בשבילי, ושי ודותי נשארו בחדר יחד.
בבית שלנו לכל ילד היה תפקיד לעשות משהו בבית. התפקיד שלי היה לנקות את המדפים ולהשקות את העציצים. בימי שישי היו כללים - היה מי שצריך לערוך שולחן, או לערוך שולחן, והיה מי שמגיש אוכל עם אמא, והיה מי שמביא שתייה לשולחן. תמיד היינו מבלבלים את התור ודותי היה מביא שתיה באופן קבוע.
האוכל של אמא היה אוכל איטלקי. הפסטה בולונז שלה הכי טעימה. אכלנו פסטה אל'פורנו שזה פסטה בתנור , ותמיד היה לנו פרמז'ן איטלקי בבית (רג'נו). כשגדלנו סבתא הכינה לכל ילד מה שהוא אוהב. בגיל 16 החלטתי להיות צמחוני מה שהחזיק מעמד 13 שנה. אכלתי קציצות ירק, ירקות מבושלים, קטניות , דגנים. עד שיום אחד חזרתי לאכול בשר. אבל המשיכה הטבעית שלי היא לאוכל צמחוני.
החג הכי חשוב בבית הורי זה חג שבועות. אמא שלי תמיד אמרה לא משנה איפה תהיו בראש השנה ובפסח העיקר שתהיו אצלי בשבועות. והסיבה לכך שרב בני משפחתה נפטרו סביב חג שבועות, והיא רצתה שכול יקיריה יהיו סביבה בחג הזה. גם היא ודותן אחי נפטרו בתקופה זו.
בבית ספר יסודי למדתי בבית ספר "ראשונים" שהיה יהודי חילוני, והייחוד שלו היה שלמדנו חקלאות והייתה חלקה אותה טיפחנו.
המקצוע שהכי פחות אהבתי היה ציור, כי אני עוור צבעים ולא אבחנו את זה. המורה מאוד כעס עלי שציירתי אדמה בצבע אדום, גזעי עצים בצבעים משונים ונהג להעניש אותי על כך...
בתקופת ילדותי היה סוג של ביטחון ברחוב. מגיל 9 הורי אפשרו לי ללכת לבד ברחוב למועדון השיט שהיה מרוחק מביתי. היינו יוצאים לשוט לבד בים הרחב בלי שאף אחד השגיח עלינו. זו הייתה בעצם אשליה של ביטחון, אבל מצד שני גם קיבלנו מזה הרבה אחריות על עצמנו.
מעשה קונדס? בזמן הצבא היה לי מכשיר שהייתי טוען אותו בחשמל, וכשהייתי נוגע באנשים זה היה כמו שוקר. אנשים כמובן רדפו אחרי, ואני השתעשעתי.
פעם חברי לצבא לקחו לי את זה בכוח וניפצו את המכשיר.
עם אמא שלי היו לי יחסים מאוד יפים. הייתי עוזר לה לסחוב את סלי הקניות, והיא תמיד הייתה קשובה לצרכים שלי, כיבדה את רצונותיי .
היום המידע נגיש, אתה יכול לפנות בכל ענין לאינטרנט ולספק את הסקרנות שלך. זה שינוי מדהים בעולם.
את רב הזמן הפנוי שלי הייתי מבלה בים. חוץ מהים היינו מבלים אחד בבית של השני.
ספר שמאוד זכור לי מילדותי הוא תעתועים של ריצ'רד באך, ו"גר בארץ נכריה. אלו שני ספרים שהשפיעו עלי. תעתועים לימד אותי לחשוב בצורה שונה, להרשות לעצמי להיות מיוחד. "גר בארץ נכריה" לימד אותי להיות אדם טוב.
אהבתי מוזיקת רוק - פינק פלויד, לד זפלין ועוד.
היה לי חלום לחצות את האוקינוס, להפליג במקומות אקזוטיים. היה לי רצון להפליג בתעלות ניו יורק. לטייל בעולם.
לפני שבאת לעולם חייתי בסירה במשך 12 שנים וזה היה ביתי . גרתי ביאכטה במרינה תל אביב, וכשהכרתי את אמא עברנו לגור בבית של אמא.
אני חושב שהדבר הכי חשוב הוא להיות אדם טוב, להתחשב ולא לפגוע באחרים.
אני מחכה בקוצר רוח לנסיעה המשותפת שלנו לסרילנקה. טיילתי והפלגתי הרבה מאוד בעולם, אבל אף פעם זה לא היה כחופש. לעיתים קרובות זה היה delivery - כלומר העברה של ספינה ממקום למקום. עכשיו זו הפעם הראשונה שהנסיעה היא חופש טהור המוקדש כולו לגלישה ולהנאה מהים וממך.
אני אוהב אותך