משפחת אסא סלומון

כשהייתי בן 5 הורי החליטו לנסות את חיי הכפר ולעזוב את תל אביב. עברנו לגור ביישוב שנקרא קדימה והוא נמצא בשרון. חיינו שם במשך  כ 5 שנים, ואז אבי קיבל הצעה לנהל מספנה - מוסך יאכטות -  שנמצאת במרינה הרצליה. גם לאימי שעובדת כמפיקה ובמאית סרטים, היה קשה לנסוע יום יום לתל אביב לפגישות עבודה, לצילומים ולעריכות. הורי התלבטו מאוד אם לעזוב את הבית היפה שבנינו שהיו בו עצי פרי וחצר ענקית. מרחב המחייה היה גדול, ועמד לרשותנו מרתף משחקים גדול שהיה רק שלי ושל ליאור אחי הקטן. גם לנו הילדים לא היה קל. מצד אחד הכרנו המון חברים ביישוב וידענו שיהיה לנו קשה להיפרד מהם, ומצד שני רב בני המשפחה שלנו גרים בתל אביב, וידענו שאנחנו צריכים להתחשב בעובדה שמקומות העבודה של ההורים נמצאת במרכז. לבסוף הורי החליטו לחזור לתל אביב, ועד שהבית שלנו היה מוכן עברנו תקופה לא פשוטה. במשך כמה חודשים עשינו שיפוצים בבית שלנו, ולא יכולנו לחזור הביתה. נשארנו בקדימה ועם תחילת הלימודים נסענו כל יום לבתי הספר בתל אביב. היינו משכימים קום בשעה שש בבוקר, ועוד בעודינו ישנים ההורים היו מכניסים אותנו לרכב ונוסעים לתל אביב. בדרך היינו עוצרים במסעדות, או תחנות דלק, מצחצחים שיניים ושותים שוקו. לפעמים עצרנו במקומות מוזרים כמו שדות באמצע הדרך. בהתחלה כעסתי על הורי שעקרו אותי מסביבה  וחברים שאהבתי. עם השנים הבנתי שטעיתי וטוב לי יותר בתל אביב. כולנו קרובים למשפחה שלנו, יש בעיר יותר מקומות בילוי, ובעיקר אני אוהב את הקרבה לים. אני יכול לקחת את הגלשן וללכת ברגל לגלוש להנאתי.